שמות פרק טז'

מאת: יעקב אמסלם

פש(ו)ט הפרק:
בני ישראל נוסעים מאילים ומגיעים את מדבר סין, ושם מתלוננים כלפי משה ואהרון על כך שאין לחם: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", למה לא מתנו שם, "בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע".

כמענה לבני ישראל ה' אומר למשה שהוא יוריד לחם מן השמים והעם יצא ללקוט כל יום. זה יהיה ניסיון לעם, האם יעמדו בתנאים שה' יציב להם, שאחד מהם הוא שביום שישי ייקחו כפליים ובשבת לא יטרחו.

משה ואהרון פונים אל העם ואומרים להם: הערב תדעו שה' הוא שהוציא

אתכם ממצרים ובבוקר תראו שה' שמע את תלונותיכם. בערב ה' ייתן לכם בשר ובבוקר לחם, ואין סיבה שתתלוננו עלינו, אנו רק שליחים.

משה פונה אל אהרון ואומר לו שיאמר לכל העם להתקרב למקום בו נמצא ענן ה' ולחכות שיֵרד.

אהרון אומר זאת לעם, ומיד כשהם פנו לכיוון מקום הענן – כבוד ה' נראה בענן, ומשם ה' פנה אל משה ואמר לו ששמע את תלונות בני ישראל, ושעליו לומר לבני ישראל שבערב יאכלו בשר ובבוקר יאכלו לחם, וכך ידעו שה' הוא האלוהים שלהם.

הגיע הערב וה' הוריד שליו, שהוא סוג של עוף שמן וגדול, ובבוקר ה' הוריד שכבת טל ועליה את הלחם, שהיה בצורת פתיתים לבנים דקים וטעמו כדבש. בני ישראל ראו שהמחנה מלא בפתיתים אלו ולא ידעו מה זה ולכן קראו לו 'מן', מלשון 'מן הוא?'. משה הסביר להם שזה הלחם שה' נתן להם לאכול, ואמר להם שה' ציווה שכל אחד ייקח כפי צרכו, לכל אדם מנה אחת ולא יותר, וכך עשו. עוד אמר להם שלא שיסיימו הכל עד הבוקר ולא יותירו, אך היו שלא שמעו אליו והותירו, וכל הנותר התמלא בתולעים ומשה כעס עליהם שהמרו את דבר ה'. בבוקר שוב לקחו כל אחד כפי צרכו, וכל הנשאר בחוץ נמס בשמש. הגיע יום שישי, בני ישראל לקחו כפי שהתרגלו, אך פתאום הם רואים שכל אחד קיבל כפליים. מיד הלכו למשה לשאול מדוע זה כך, ומשה הסביר להם שזה משום ששבת הוא יום קדוש ועליון, לכן צריך להתכונן לכבודו ולבשל את כל המאכלים ביום שישי. משום כך הם קיבלו כפול מכל יום אחר, כדי שיכינו הכל לפני וישאירו מהערב לבוקר.

אכן, המן שנשאר מערב שבת לא הבאיש בבוקר, אך היו כאלו שיצאו לחפש מן בבוקר יום השבת ולא מצאו, ובגללם ה' גער במשה שהעם ממשיך למרוד בו. משה פונה לעם ומזהיר אותם לא להמרות את פי ה' ולנוח ביום השבת.

משה פונה לאהרון ואומר לו שה' ציווה לקחת צנצנת ולמלא בה מן, ולשים אותה ליד ארון העדות, שיהיה לזיכרון לדורות הבאים, שידעו כולם שה' הוא המפרנס אותנו.

בני ישראל אכלו את המן במשך ארבעים שנה, עד שהגיעו לארץ כנען.

מעמיקים מבט:
בפרק זה נפגשנו עם המן, האוכל המיוחד שה' נתן לבני ישראל במדבר. ראינו שהמן היה מזון פלאי, שירד מהשמיים והספיק בדיוק לכל אחד ואחד. אך עם זאת, אנו רואים שהתורה מתייחסת אליו כאל ניסיון, ולכאורה זה לא מובן, שהרי זה נראה הדבר הכי נפלא שיש, ה' מביא לעם אוכל בבוקר ובערב, כל אחד כפי צורכו, ומהעם נדרש רק לצאת ולקחת. איזה ניסיון יש בזה?

אלא, בעצם זה שהמן ניתן לעם בצורה כזו יש ניסיון גדול, שהרי התנהלות כזו דרשה מהעם להתמלא באמונה שלמה, ולבטוח בה' בכל יום מחדש. הרי העם היה במדבר, מקום בו אין אוכל ושתייה בצורה טבעית, ומה שקיבלו מה' היה עליהם לאכול באותו יום ולא להשאיר למחרת. זה מאוד קשה ללכת לישון כל יום בידיעה שאין לך אוכל למחרת ושאתה תלוי רק בחסדו של ה'. כך במשך ארבעים שנה! יום יום!

אכן, ה' לימד את העם להאמין בו ולדעת שהוא היחיד שמשפיע ונותן לכל אחד כפי צרכו, וכמו שראינו בסוף הפרק, אין זה רק במדבר, אלא לדורות עלינו לדעת ולזכור שה' הוא המפרנס הבלעדי והוא אחראי לכל אחד ואחד ממנו, כמו שכתוב: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון".